1. התובעים עתרו בתביעה כספית כנגד נתבעת 2, עו"ד תמר פלד (להלן - הנתבעת), בגין התרשלות, הטעייה והצגת מצג שווא בייצוג התובעים בעסקה לרכישת זכויות חכירה בדירת מגורים, בשד' הציונות 44, חיפה (להלן - הדירה), המצויה בבעלות הכנסיה היוונית קתולית ובתי הספר הכנסייתיים קתולים (להלן - הכנסיה).
נתבעת 3 ביטחה את הנתבעת בביטוח אחריות מקצועית, בתקופה הרלוונטית לתביעה.
2. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, התובעים, בני זוג, הגיעו יחד לארץ בשנת 1994 כעולים חדשים. כשנה לאחר עלייתם ארצה, ביקשו לרכוש דירה ולשם כך פנו למשרד תיווך בחיפה. במהלך שנת 1996 הציע מתווך לתובעים את הדירה והתובעים ביקשו לקנותה. בהמלצת המתווך, פנו התובעים לנתבעת, על מנת שתטפל עבורם בכל הקשור בעסקת המכר. הנתבעת, אשר ייצגה את המוכרת, גיטלה ברגמן (להלן - המוכרת), קיבלה על עצמה גם את ייצוג התובעים בעסקת המכר.
ביום 25.01.96 נחתם בין התובעים לבין המוכרת הסכם מכר הדירה (להלן - ההסכם או הסכם המכר), אשר נערך על ידי הנתבעת. הנתבעת חתמה על ההסכם בשם המוכרת על פי יפוי כוח בלתי חוזר מיום 25.01.96 (להלן - יפוי הכוח).
על פי הכתוב בהסכם המכר, התובעים מקבלים את זכויותיה של המוכרת להירשם כחוכרת והמחזיקה של הדירה, הרשומה כביכול "במינהל מקרקעי ישראל" (להלן - המינהל), כפי שצוין בהסכם מספר פעמים. זאת, חרף העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי הדירה בבעלות הכנסיה ולמינהל אין כל זכויות בה.
בהסכם לא מאוזכרת בעלות הכנסיה בדירה וגם לא צוינה תקופת החכירה הראשית המוגבלת שעתידה לפוג בחודש דצמבר 2011, תוך 15 שנים מיום חתימת ההסכם. עוד לא צוין בהסכם, כי בסיום תקופת החכירה קיימת אפשרות, כי הכנסיה, מתוקף בעלותה בדירה, תדרוש לקבל את הדירה לידיה או לחלופין, תתנה את הארכת תקופת החכירה בתשלום סכומים נוספים.
במעמד החתימה על ההסכם, חתמו התובעים על מסמכים נלווים הקשורים בעסקת המכר. בין היתר, ביום 25.01.96, חתמו התובעים בפני הנתבעת גם על בקשה לרישום הערת אזהרה וכן על הצהרה לצורך מס שבח ומס רכישה.
על פי ההסכם - ביום 20.02.96 התבצע תשלום מלוא התמורה עבור הדירה.
ביום 21.07.96 נחתם שטר העברת זכות חכירת משנה בדירה, על ידי התובעים, והנתבעת על פי יפוי הכוח - בשם המוכרת.
3. ב-28.12.06 הגישו התובעים תביעה נגד המוכרת (נתבעת 1) לביטול הסכם המכר בשל הפרתו היסודית, על דרך הצגת מצג שווא במעמד החתימה על ההסכם, לפיו שוכנעו התובעים כי המדובר בזכויות בעלות או חכירה מהמינהל, אולם למעשה רכשו זכויות חכירת משנה מהכנסיה בלבד. בנוסף, הוגשה התביעה נגד הנתבעת, אשר ייצגה את התובעים ופעלה עבורם בכל הקשור להסכם המכר של הדירה וכן ייצגה את המוכרת על פי יפוי הכוח (להלן - התביעה המקורית).
לבקשת הצדדים, צורפה נתבעת 3 לתביעה כנתבעת נוספת והוגש כתב תביעה מתוקן.
לאחר הגשת התביעה המתוקנת, הצהיר ב"כ התובעים (הצהרה שאומתה מאוחר יותר על פי תעודת בירור פרטים על נוסע ממשרד הפנים (ת/4)), כי המוכרת יצאה מהארץ ולא שבה. התביעה כנגדה נמחקה (ראה פסק דיני החלקי מיום 14.03.10), ובתביעתם המתוקנת חזרו בהם התובעים מהתביעה לביטול ההסכם.
4. לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בכל הקשור לעסקת המכר והסכם המכר, משלא פעלה כפי שעורכת דין זהירה וסבירה הייתה נוהגת ופועלת בנסיבות העניין. בנוסף נטען, כי הנתבעת הטעתה את התובעים והציגה בפניהם מצג שווא באשר למצב הזכויות האמיתי בדירה, ובכך גרמה לתובעים לנזקים ולעגמת נפש. התובעים טוענים כי היו בטוחים שרכשו זכות בעלות בדירה ולחילופין זכות חכירה מהמינהל, אולם למעשה כיום הם נמצאים במצב בו עליהם להשיב את הדירה לכנסיה, או לחלופין לשלם לכנסיה סכומים משמעותיים ביותר בכדי להאריך את תקופת החכירה לתקופה קצרה נוספת.
5. לטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לחלופין - הנתבעת לא התרשלה, שכן במועד חתימת ההסכם, בהתאם לבדיקות שערכה, היתה מדיניות הכנסיה, כבשגרה, להאריך את תקופות החכירה לתקופות ארוכות נוספות. אשר לנוסח הסכם המכר, נטען כי נפלה בו טעות קולמוס (במקום כנסיה נרשם מינהל), ועל אף הטעות שנפלה, התובעים ידעו היטב מהן הזכויות הנרכשות, שכן במעמד החתימה על ההסכם הוא תורגם עבורם בעל פה (כולל נספחיו) לשפה הרוסית, באמצעות המתווך מטעמם, ובטרם נחתם ההסכם, בדקו התובעים בעצמם את טיב הזכויות הנרכשות ואף פנו לבנק למשכנתאות לקבלת אישור עקרוני לקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא. בכל מקרה - לטענת הנתבעות - התובעים השתהו בבירור זכויותיהם ולא פעלו להקטנת נזקיהם.
6.
התיישנות
6.1. ככלל, הנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הנתבע (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, סעיף 11 (פורסם בנבו, 24.11.2005)).
עם זאת, מקום שהעלה הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, הנטל להוכיח קיומן של העובדות המצדיקות את החריגה מוטל על כתפיו של התובע(ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 867).
6.2. בענייננו, התובעים הגישו תביעה לפיצויי כספי בגין נזקים, אשר נגרמו להם לטענתם, בשל רשלנות מקצועית, הטעייה והצגת מצג שווא מצד הנתבעת, בכל הקשור לייצוגם בעסקה לרכישת הדירה.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התיישנות תביעה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". מועד זה, כפי שפורש בפסיקה, הוא המועד בו נתון בידי התובע "כוח תביעה קונקרטי", היינו, אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, סעיפים 20-21 (פורסם בנבו, 22.06.2008)).